עירית טירת כרמל נ' רוני ניו שיווק והפצה בע"מ ואח'

פסק דין

בפני תביעה כספית.

התובעת אשר הינה רשות מקומית, טוענת כי סיפקה שירותים מוניציפליים לנתבעת 1 – חב' רוני ניו שיווק והפצה בע"מ, אשר הנתבע 2 – מר רוני ביניגוייב היה בעליה, בעל השליטה, המנהל בנתבעת 1 וכן מורשה חתימה ובעל שליטה בחשבון הבנק. לטענת התובעת, בתקופה שבין 1/3/08 לבין 31/12/10, ניהלו הנתבעים עסק להפצת מוצרים במחסן באזור התעשייה בטירת הכרמל, אשר הינו בתחום שיפוטה של התובעת. לטענתה, סיפקה להם התובעת שירותים מוניציפליים עליהם נדרשו הנתבעים לשלם סך כולל של 309,941 ₪. התובעת טוענת כי על חשבון תשלום החוב מסרה הנתבעת1 שבע המחאות דחויות בסך 24,652 ₪ כל אחת, החל מיום 20/1/10 ובכל חודש עוקב שלאחריו, אשר הוצגו בידי התובעת לפרעון וחוללו מן הטעם כי חשבון הנתבעת 1 נסגר. עוד טוענת התובעת כי על אף פניותיה לא נפרע החוב וכי התנהלותם של הנתבעים עמה נגועה בחוסר תום לב, תוך הטעיית התובעת והצגת מצג שווא כי בכוונתם לפרוע את החוב, כל זאת סמוך לקריסת הנתבעת 1. לטענת התובעת, הנתבעים חבים לה מכוח התחייבותם המפורשת לפרוע את החוב וכן מכוחו של חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"א -1979. התובעת טוענת כי הנתבע 2 חב, בהיותו בעל שליטה בנתבעת 1 באופן אישי מכח ס. 79 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) התשס"ד 2004 וכן מכח ס. 119א(א)לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. התובעת טוענת עוד כי הנתבע 2 ניהל את הנתבעת תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, עשה שימוש באישיות המשפטית של החברה על מנת לחמוק מתשלום החוב ופעל לטשטש עקבותיו, על מנת לסכל פרעון החוב. משכך, טוענת התובעת כי התקיימו העילות האמורות בס. 6(ג) 1 ואילך או חלופות סעיף 54 (ב) לחוק החברות, התשנ"ט- 1999 ולפיכך יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע 2 באופן אישי בפרעון החוב נשוא התובענה ביחד ולחוד עם הנתבעת 1. מכאן תביעתה של התובעת אשר אף עתרה, ככל שיורם מסך ההתאגדות, להורות כי הנתבע 2 לא יוכל לשמש כדירקטור או מנהל כללי בחברה או להיות מעורב בין במישרין ובין בעקיפין ביסוד חברה או בניהולה למשך 5 שנים.

הנתבעים טענו כי הנתבעת 1 היא זו אשר ניהלה עסקה במחסן באזור התעשייה בטירת הכרמל והנתבע 2 הינו אדם פרטי, אשר עבד מספר שנים כמשווק ביגוד, עד אשר הוצע לו בידי הספק אצלו עבד, להפוך למשווק עצמאי. לטענת הנתבעים, לצורך כך הוקמה הנתבעת 1 באמצע שנת 2007, אך מפאת חסרון כיס היא לא שכרה משרד לפעילותה אלא החלה בשנת 2008 לפעול מתוך המחסן, בו היו מאוחסנים מוצרי ההלבשה המיובאים וקיבלה בהשאלה מהספק, שולחן וכסא משרדיים עליהם ניהלה את מסמכיה וחשבונותיה, כמו גם קיבלה בהשאלה מהספק רכב משלו באמצעותו בוצע שיווק הבגדים. לטענת הנתבעים, הנתבעת 1 אמנם פעלה בצורה מאוזנת, ברם לא הצליחה לעשות רווחים ואף לא הצליחה להגיע למצב בו תוכל לרכוש ציוד ולהגדיל את נפח פעילותה. הנתבעים טוענים כי במחצית השניה של שנת 2010 החליט הספק שאת מוצריו שיווקה הנתבעת 1 להפסיק את יבוא מוצרי הביגוד ובסופה של אותה שנה, בלית ברירה הפסיקה הנתבעת 1 את פעילותה. לטענת הנתבעים, הנתבעת 1 פעלה כל העת על מנת לבצע תשלומים ע"ח חוב הארנונה שלה ועל מנת שלא לצבור חיובים נוספים, התובעת מאידך בחרה שלא לפנות אליה משך תקופה ארוכה בדרישה לתשלום ומשכך הצטבר חוב גדול לחובת הנתבעת 1. לטענת הנתבעים, הנתבע 2 אינו אלא מי אשר ניסה להקים עסק וכשל ואכן המחאות אשר נמסרו לתובעת, נמסרו מתוך רצון כן לסלק את חוב הארנונה. הנתבעים טוענים כי השיקים חוללו מפאת העדר כיסוי והיות החשבון מוגבל ולפיכך לא ניתן לטעון כי ניתנו מתחילה מתוך חשבון סגור. עוד טוענים הנתבעים כי התובעת אינה מפרטת את מהות החוב ובאם קוזזו מתוכו תשלומים שבוצעו על חשבון החוב מעת לעת וכן טוענים הנתבעים כי אין ליחס חבות אישית לנתבע 2 בהתבסס על סעיפי החוק אותם ציטטה התובעת, מה גם שעל התובעת להוכיח טענותיה בכל הנוגע להתנהלות הנתבע 2 ומשכך טוענים הנתבעים כי יש לדחות את התביעה כנגדם.

דיון :

סעיף 326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע כי החובה לשלם ארנונה לרשות המקומית בגין נכס חלה על המחזיק בנכס והמחזיק מוגדר כ"אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון". פקודת העיריות מוסיפה וקובעת כי על הבעלים או המחזיק בנכס החייב בארנונה להודיע בכתב לעירייה על הפסקת החזקתו בנכס, כתנאי לאי חיובו בתשלום ארנונה ממועד מסירת ההודעה.

תקופת החוב :

בין הצדדים לא היה חולק, כי הנתבעת 1 חתמה על הסכם שכירות המחסן בו התנהלה, בסוף חודש 2/08 וסיימה פעילותה במחסן האמור בסוף שנת 2010. וראה בעניין זה תצהירו של מר זיו שלום ממנו שכרה הנתבעת 1 את הנכס נשוא חוב הארנונה (סעיף 4 נ/2). הנתבע 2 אישר אף הוא את הדברים (ראה עמ' 10 שורות 8-9), הנתבע 2 אף הודה בכנותו כי לא הודיע לתובעת על סגירת העסק. התובעת מצידה, תובעת את חוב הארנונה עד לסופה של שנת 2010.

אני קובעת אפוא כי תקופת החוב האמורה הינה בין 1/3/08 ל 31/12/10.

גובה החוב :

הנתבעים הכחישו את גובה החוב הנקוב בתביעת התובעת. התובעת מצידה הגישה לבית המשפט ריכוז יתרות והעתק כרטסת הנתבעת 1 אצל התובעת, המפרטים את חוב הארנונה לפי שנים וכן מפרטים את כל התקבולים אשר התקבלו ע"ח החוב (נספח ב – ב1 לת/1). לבית המשפט אף הוצגו ההמחאות אשר ניתנו בידי הנתבעת 1 ע"ח חובה וחוללו באי פרעון (נספח ג לת/1). מנהל מחלקת הגביה של התובעת, מר פיני אלואשוילי נחקר לעניין זה והסביר כיצד באות לידי ביטוי בכרטסת שתי המחאות אשר ניתנו ונפרעו בידי הנתבעת 1 וכיצד מתועדות בכרטסת יתרת ההמחאות אשר חוללו באי פרעון (ראה עמ' 6 שורות 11-15 לפרוטוקול). מר אלואשוילי הסביר היטב כיצד בדף החשבון מופיע גובה החוב ולאחר בכרטסת מופיע גובה החוב נכון ליום הדפסת הכרטסת בסך 309,941 ₪ (ראה עמ' 7 שורות 11-28 לפרוטוקול). על אף הכחשת הנתבעים את גובה החוב, נותרה גרסת התובעת בעינה לעניין זה ומתוך דף החשבון והכרטסת אשר הוצגו כראיה לבית המשפט, אני קובעת כי גובה חוב הארנונה נשוא התובענה עומד ע"ס 309,941 ₪ נכון ליום 1/9/11.

מי חב בחוב ?

כאמור אין חולק בין הצדדים כי בתקופה הרלבנטית לתובענה זו החזיקה בנכס הנתבעת 1 ומשכך חבה הנתבעת 1 כמחזיקה, כפי שפורט לעיל בחוב הארנונה האמור בסך 309,941 ₪.

המחלוקת בין הצדדים הינה בכל הנוגע לחיובו של הנתבע 2.

סעיף 6 לחוק החברות

סעיף 6 לחוק החברות קובע כדלקמן :

א. "(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א)באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב)באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.